השבת במרחב הציבורי

מאז ומתמיד היוותה השבת סממן יהודי משמעותי במעגל החיים הפרטי של כל יהודי ובמעגל הציבורי-לאומי שלנו כעם.
מאז הוקמה מדינת ישראל ניצב בפנינו אתגר מחודש - שמירת השבת במרחב הציבורי מתוך אחריות לאומית על שמירת אחד מסממני זהותנו המובהקים - יום השבת.

אנו מאמינים כי ככל שיתחזק צביונה הציבורי של השבת בישראל, היא תהווה מקור של עוצמה וברכה לחיים הפרטיים והלאומיים גם יחד.

הרצון לאפשר חיים משותפים במדינת ישראל לכל חלקי העם וכן התפיסה כי צביון המרחב הציבורי-לאומי במדינת ישראל צריך להיות בעל אופי יהודי הביאה לגיבוש הסכם ה"סטטוס קוו" ההיסטורי שכידוע, התווה את התנהלות מדינת ישראל בסוגיות היסוד של דת ומדינה.

הנקודה הראשונה ב'מסמך הסטטוס קוו' קובעת את צביון יום השבת בישראל - "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת".

ההבנה כי שמירת השבת הציבורית חשובה לאופייה היהודי של המדינה היהודית ולא רק כהתחשבות באזרחים שומרי השבת שבקרבה, הביאה לשמירה על הסכמה לאומית זו.

את רוח זו - ערך שמירת השבת הציבורית - של ה'סטטוס קוו' המשיכה גם החקיקה בסוגיות השבת, והמחוקק קבע את יום השבת כיום המנוחה של היהודים: "דבר המלמד שהוא ראה את העניין של שמירת השבת, במובן האמור, משום קניין לאומי של העם היהודי, שיש לשמור עליו במדינת-ישראל." [נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, בג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה ואח']

ברוח זו נחקקו החוקים המרכזיים בעניין השבת- חוק שעות עבודה ומנוחה שקבע איסור העסקת עובד ביום המנוחה השבועי וחוק פקודת העיריות ('חוק ההסמכה') שמקנה לעיריות סמכות להסדיר את איסור פתיחת עסקים בימי המנוחה.

מרכז ליב"ה פועל לאורה של תורת ישראל ובהתייעצות מתמדת עם הרבנות הראשית לשמור ולחזק את צביון השבת במרחב הציבורי במדינת ישראל כאבן יסוד מרכזית באופייה היהודי של מדינת ישראל.