מה שהתווה את התנהלות מדינת ישראל בסוגיות היסוד של דת ומדינה היה הסכם ה"סטטוס קוו" ההיסטורי, המבוסס למעשה על מכתבו של בן גוריון להנהלת "אגודת ישראל" ב1947.
המניע ליצירת הסטטוס קוו ולשמירתו במשך שנים מבוסס על שתי סיבות: הרצון לאפשר חיים משותפים במדינת ישראל לכל חלקי העם והתפיסה כי צביון המרחב הציבורי-לאומי במדינת ישראל צריך להיות בעל אופי יהודי.
"הסטטוס קוו" קובע תחומים בהם הצביון הציבורי (המהותי וה"ניראותי") גובר על האינטרס הפרטי, מתוך הבנה, שיש מקומות שההלכה היהודית והצביון היהודי – חיוניים להגדרת הזהות הלאומית וממילא ליכולת המעשית של חיים משותפים של כלל חלקי הציבור כעם אחד.
צביון יום השבת מופיע כנקודה הראשונה ב'מסמך הסטטוס קוו' שקובע – "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת".
חשיבות שמירת השבת כמקבעת צביון יהודי למדינה באה לידי ביטוי גם בדברי דוד בן גוריון, מחולל ה"סטטוס קוו" :
"אין יהודי חייב להיות דווקא אדוק למען יראה הערך הרב שיש בקיום השבת ומועדי ישראל, כימי מנוחה וחגים היסטוריים המנחילים צביון יהודי ורציפות היסטורית לחיינו הציבוריים". (דוד בן-גוריון בספרו "נצח ישראל",עמ' 154).
בהקשר לזה יש להוסיף כי אף על פי שכידוע בן גוריון עצמו לא שמר שבת באופן פרטי, הוא הקפיד מאוד על כבודה הציבורי.
בשנת 1965 למניינם, השתתף בהלוויה הממלכתית של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתקיימה בשבת. אך בניגוד לשאר מנהיגי אומות העולם, בן-גוריון לא נטל חלק בשיירת רכבי מסע הלוויה אלא הקפיד לקיים צעדה אישית מהמלון בו שכן לאחוזת הקבר בשל קדושת השבת.
את רוח זו – ערך שמירת השבת הציבורית – של הסטטוס קוו המשיכה גם החקיקה בסוגיות השבת, וכפי שציין נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, כי אין זה מקרה שהמחוקק קבע את יום השבת כיום המנוחה של היהודים: "דבר המלמד שהוא ראה את העניין של שמירת השבת, במובן האמור, משום קניין לאומי של העם היהודי, שיש לשמור עליו במדינת-ישראל.." (שמעון אגרנט, בג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה ואח').
העיקרון הזה הוא שעמד בבסיס רציונל החוק , וכפי שביאר זאת נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר (ביחס לחוק שעות עבודה ומנוחה):
"בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו.. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל." (מאיר שמגר, בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה)
ביטוי משמעותי לחשיבות העליונה של שמירת צביון השבת במדינה בעיני המחוקק ניתן לראות בכך שערך השבת אף קודם לערכים חשובים אחרים הקשורים לחופש הפרט, וכפי שביטאה זאת שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר (בנמקה מדוע החוק לא סותר את חופש העיסוק):
"אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק.. ברם, חוק-היסוד מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה …קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות… קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי. " (דליה דורנר,בג"ץ 10687/02 'הנדימן- נ' מדינת ישראל)
ההסכמות הלאומיות הללו ברובן לא השתנו במהלך השנים, גם ההבנה של רוב עם ישראל שיש ערכי יסוד יהודיים שהם אינטרס לאומי עדיין קיימת היום. האמירות הנשמעות כאילו יש איזו כפיה דתית הם שקר מוחלט. ההפך הוא הנכון – ההתדרדרות בהסכמות הלאומיות מגיעה כולה מצד הכפייה החילונית שמובל על ידי ארגוני שמאל קיצוניים שרוצים לשנות את זהותה היהודית של המדינה.
שמירת המצב הקיים ועצירת מגמת הכרסום בהסכמות הלאומיות הם אינטרס של כולנו דתיים וחילונים.
חשוב נקשיב לקול הבריא של רוב אזרחי מדינת ישראל הרוצים לשמור על השבת ועל זהותה היהודית של המדינה.
