עשרות שנים אנו חיים יחד במדינת ישראל, דתיים וחילונים, עם הסכמות לאומיות שמעצבות את זהותה היהודית של מדינת ישראל ואת החיים המשותפים שלנו, הסכמות שדרשו ויתור ופשרות משני הצדדים, הסכמות שמאפשרות חופש לפרט וקובעות אופי לכלל.
ארגוני שמאל שונים מנסים כבר תקופה ארוכה לשנות את זהותה היהודית של המדינה דרך הפחדות 'הדתה' וכפייה דתית. ההידרדרות שהם יוצרים נפרשת על פני מגוון תחומים – הכרה בלהט"בים, הנהגת נישואין אזרחיים, הכרה ברפורמים, פגיעה במעמד הרבנות הראשית ועוד. גם השבת נפרצת, בעיקר בתחומי תחבורה ומסחר.
לאחרונה נשמעים קולות בציונות הדתית שנלחצים מאותן זעקות הדתה וקוראים לחשב מסלול מחדש, להתפשר ולהסכים ל'החלנה' נוספת של המרחב הציבורי.
נתאר לעצמנו תמונה דומה (ח"ו) ביחס לארץ ישראל. האם היינו מקבלים בשוויון נפש קריאות לחישוב מסלול מחדש בעמדת הציונות הדתית ביחס לארץ ישראל השלמה? האם נסכים להכרה במדינה פלסטינית לאור לחצים של כמה ארגוני שמאל שזועקים 'זו לא ארצנו'? אולי נפסיק לכפות על אזרחי המדינה את האמירה המשיחית שארץ ישראל שייכת לעם ישראל? האם בשביל לְרצות את ארגוני הקרן החדשה לישראל נסכים לפינוי חלק מהיישובים כדי לשמור על השאר?
נראה לי שאקטואלי מתמיד לקרוא את תיאור הדו-שיח בין הרב צבי יהודה הכהן קוק לבין פרופ' בר-הלל, איש הליגה נגד כפייה דתית (חבר בני עקיבא בצעירותו שנעשה שונא דת).
"בר-הלל: אתם הדתיים מיעוט… ואתם כופים את דעתכם על הרוב מתוך קונצים קואליציוניים בכנסת?
הרצי"ה: אין מקום לכפייה אישית פרטית. יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת… שחיי האומה בפרהסיה לא יהיו הפקר. כולנו שייכים לכנסת, והחלטותיה מחייבות אתכם ואותנו… מתוך כך השגנו כמה דברים – אתם קוראים לזה כפיה דתית, אבל זו החלטה של הכנסת.
בר הלל: ומה יהיה אם להפך, הרוב יחליט נגד התורה… האם אז תהיו מוכנים לשמוע את הרוב?
הרצי"ה: א. קודם כול לא יקום ולא יהיה, חס ושלום, כדבר הזה של עקירת התורה. ב. היינו עומדים נגד זה במסירות נפש של ייהרג ואל יעבור. למה הדבר דומה? אנו מדינה צעירה, מצבנו בעולם מסוכן במובן הפוליטי… גם במובן החברתי והכלכלי מצבנו קשה. חברי כנסת אולי יתייאשו ויעמידו על סדר היום דיון והצבעה על חיסול מדינת ישראל.
קפץ פרופ' בר-הלל: מה? שיהיה בכנסת דיון על קיום מדינת ישראל?! על עצם הקיום לא שייך להצביע וללכת על פי הרוב. הכנסת דנה על סדרים פרטיים, אבל על עצם הקיום לא דנים – זה למעלה מן הכנסת!
ענה לו הרצי"ה: זהו. עצם הקיום ועצם החיים הוא למעלה מן הכנסת… תורה ומצוות, השראת השכינה בישראל, הן עצם הקיום ועצם החיים, ועל זה אין דיון בכנסת".
ארץ ישראל, השבת ושאר הערכים המעצבים את יהדותה של מדינת ישראל לא שייכים לדתיים. הם אינטרס לאומי. רובו של עם ישראל רוצה שהשבת בפרהסיה הציבורית תישמר כהלכתה.
חז"ל מלמדים אותנו שבני ישראל נגאלו ממצרים משום שלא שינו שמם – גם אם בפועל הם נכשלו בכל מיני עברות, הם לא נתנו לזה גושפנקה רשמית של ויתור על הזהות.
חשוב שלא נחלש מול קולות קיצוניים אלא נמשיך להאמין ולפעול לחזון "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", באהבה גדולה וברגישות נמשיך לשמור יחד על ההסכמות הלאומיות למען עם ישראל ומדינת ישראל.
ענה לו הרצי"ה: זהו. עצם הקיום ועצם החיים הוא למעלה מן הכנסת… תורה ומצוות, השראת השכינה בישראל, הן עצם הקיום ועצם החיים, ועל זה אין דיון בכנסת".
***
פורסם ב"עולם קטן", בא תשע"ח.
יהודה ולד, מחנך וחבר מרכז ליב"ה
