בתום מלחמת ששת הימים, הוציאו אפרים קישון וכתריאל גרדוש (דוש) ספר קריקטורות וסאטירות. את הספר, שנקרא 'סליחה שניצחנו', חתמה קריקטורה אחת נוגעת ללב.
בציור הביט 'שרוליק' (דמות מפורסמת של 'דוש' שמייצגת את עם ישראל) לכיוונו של המלך חוסיין, שעמד בפינה עצוב ומבויש. 'תגיד אלפיים שנה 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' ', הציע לו 'שרוליק' בנימה מפוייסת, 'ואז תקבל אותה בחזרה'.
* * *
דוש, שהיה אדם חילוני אך לאומי, הבין את חשיבות ההשתוקקות ארוכת השנים לירושלים. הוא הבין כי הצנחנים החילונים ששחררו את העיר העתיקה כשדמעות בעיניהם, לא הגיעו לשם לבדם. הם הגיעו לשם על כתפי סביהם וסבותיהם, שנצרו את זכרה של ירושלים במשך אלפי שנים. לולא התשוקה העתיקה והנצחית לעיר הקודש והמקדש, לא היינו זוכים לשוב לכותל ולהר הבית.
* * *
לא כולם השתוקקו. תנועה ליברלית שהוקמה בתחילת המאה ה-19 ועתידה מאוחר יותר להיקרא התנועה הרפורמית, משכה ידיה מהאמונה בביאת המשיח ובשיבה לציון. השיבה לירושלים ולציון הושמטה מנוסחי התפילה הרפורמים. 'אני מתפלל… למען מלכי, למען אזרחי מדינתי, למען עצמי ומשפחתי, אך לא למען השיבה לירושלים', קבע בשלוות נפש דוד פרידלנדר, ממייסדי התנועה הרפורמית.
מבחינות מסוימות התנועה הרפורמית הייתה היפוכה המוחלט של התנועה הציונית חילונית. בעוד שהתנועה הציונית חילונית התנערה מכך שהיהדות היא דת והתמקדה בלאום, התנערה התנועה הרפורמית מכך שהיהדות היא לאום ונשארה רק עם הדת (שגם אותה דיללה לא מעט).
הוגי דעות בולטים בתנועה הרפורמית טענו כי 'קץ העצמאות המדינית של ישראל נחשב פעם כאסון, אך למעשה היתה זו התקדמות, לא שקיעה אלא התעלות של הדת. ישראל התקרב אל גורלו האמיתי. דבקות בקדושה החליפה את הקרבנות. ישראל בא להפיץ את דברי א-לוהים לירכתי ארץ' (דוד איינהורן, 'עולת תמיד')
בעוד שבאירופה עדיין הזכירו הרפורמים את תשעה באב, נעדר יום היסטורי זה מן הסידורים הרפורמים באמריקה. חורבן המקדש ופיזור עם ישראל בגולה לא נתפס כסיבה לאבל. 'הלהבות אשר כילו את ציון, האירו את שעת הולדתו של ישראל כמשיח הסובל של המין האנושי כולו' (איינהורן, עולת תמיד).
במצב זה, לא מפתיע לגלות את עוצמת ההתנגדות של התנועה הרפורמית לציונות. כך קרה שבזמן שחיים וייצמן פעל ללא לאות כדי להשיג את הצהרת בלפור, הפעיל מנהיג התנועה הרפורמית בבריטניה, קלוד מונטיפיורי, את כל כוחותיו כדי למנוע אותה. לא מן הנמנע שהיה לו חלק בהתנגדותו העזה של אדווין מונטגיו, השר לענייני הודו באותה עת, ואחיה של ליליאן מונטגיו, ממנהיגותיה הבולטות של התנועה הרפורמית בבריטניה, להצהרת בלפור. התנגדות שמיזערה את היקף ההצהרה וכמעט ומנעה את פרסומה.
* * *
עקרונות יסוד אלו של התנועה הרפורמית נעלמו בדור האחרון. ככל שהתנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודי, הלכה התנגדותם של הרפורמים לציונות ופחתה. התנועה הרפורמית, שחרתה על דגלה וויתור על מסורת ומורשת העבר לטובת הרוח העכשווית, עשתה למייסדיה את אשר עשו הם למסורת היהודית, וזרקה אותם לפח האשפה של ההיסטוריה. באיחור רב מדי הוחזרו אט אט ציון וירושלים לסידורים החדשים ובשנת 1975 , כשלושים שנה אחרי קום המדינה, הצטרפה סוף סוף התנועה הרפורמית להסתדרות הציונית העולמית.
לאור כל זאת, התביעה הרפורמית לרחבה משלהם סמוך לכותל המערבי היא סוג של הלצה היסטורית נדירה. דמיינו לעצמכם את זהבה גלאון ויריב אופנהיימר עותרים לבג"ץ בתביעה שיתנו להם לרכוש בית בקרית ארבע. התנועה הרפורמית, שהתנגדה נחרצות לכל אזכור של ציון וירושלים ושעד לפני שמונים שנה נאבקה בכל כוחה בתנועה הציונית, עולה על בריקאדות כדי שיתנו גם לה מקום בהיכל התהילה ליד הכותל המערבי. מי אמר שלשר ההיסטוריה אין חוש הומור משובח.
מו"ר הרב ליכטנשטיין נהג לצטט חכם מאומות העולם שהזהיר שאדם שמתחתן עם בני דורו, נשאר אלמן בדור הבא. זה מה שקרה למייסדי התנועה הרפורמית, וזה מה שיקרה למנהיגי המאבקים למען נישואין אלטרנטיביים וזהויות יהודיות חדשות. 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון
